חלון צילומי אל השטח הכבוש

ב-13 בספטמבר 1986, עיתון בקפריסין נתן כותרת זו לכתבה על הצפון הכבוש.

הכתבה בישרה כי, הודות לעדשתו של משתף פעולה זר שביקר לאחרונה בצפון הכבוש של קפריסין, נפתח חלון אל השטחים הכבושים. התצלומים הראו את קירניה, ורושה, הרובע הטורקי של ניקוסיה, פמגוסטה וסלמיס העתיקה.

אותו משתף פעולה הייתי אני.

חציתי את הקו הירוק עם מצלמתי תחת זרועי. לא חיפשתי תזה. עדיין לא נשאתי את השפה שכעבור שנים רבות תמצא את צורתה בתבונה הנצורה. הלכתי, פשוט, להביט. להיכנס היכן שלא נכנסים. לתעד את מה שנותר בצדה השני של גבול שהוקם על אי מפולג.

פמגוסטה הופיעה כעיר שנסוגה מן הזמן.

מלונות מול הים. בניינים פתוחים בידי המלחמה. מרפסות ריקות. רחובות ללא תנועה. חופים ללא שיבה. חלונות הפונים אל אף אחד. גדרות תיל היכן שהיו חיים.

ורושה לא רוקנה כפי שמרוקנים עיר המקבלת את קיצה. היא ננטשה תחת ההנחה של שיבה. רבים מאלה שנמלטו הותירו מאחור את הצורה המיידית של החיים: השולחן, הבגדים, הרהיטים, המכוניות, המטבח, חפצי השימוש היומיומי, מה שאיש אינו נוטש לחלוטין כשהוא סבור שהוא יוצא לזמן מה.

הם לא יצאו מביוגרפיה חתומה.

הם יצאו מאחר צהריים שנקטע.

הכתבה כינתה אותה העיר המתה.

הביטוי היה מדויק ובה בעת בלתי-מספיק. עיר מתה שומרת משהו מן הסיום. פמגוסטה לא נראתה מסוימת. היא נראתה עצורה. היא נראתה כמשפט שנקטע בכוח ונאלץ להישאר באמצע הגייתו.

בתים עדיין עומדים. חדרים ללא קול. חזיתות שקועות בדממה ללא הד. המאה התקדמה בחוץ; בפנים, הזמן נותר עצור בתנועתו של מי שהאמין כי ישוב.

בטרם היו לי מילים לנקוב בשמו, ראיתי שהכיבוש אינו תופס רק שטח.

הוא תופס את הרצף.

החיים גורשו, אך צורתם נותרה עומדת. המלון עדיין היה מלון. השדרה עדיין הייתה שדרה. החוף עדיין היה חוף. הבניין שמר על צללית של בית אפשרי. הכול היה שם, חוץ ממה שעשה אותו ראוי למגורים.

זה היה השיעור הראשון.

האלימות אינה תמיד הורסת את מה שהיא כובשת. לעיתים היא משמרת אותו כדי להוכיח שביכולתה למנוע את שיבתו.

החורבה המצויה נופלת.

החורבה הפוליטית נשארת.

היא נשארת מפני שמישהו שומר עליה. היא נשארת מפני שמישהו מנהל אותה. היא נשארת מפני שמישהו מקים גדרות תיל סביב חיים מושעים והופך את הקטיעה למשטר.

פמגוסטה לא הייתה מקום נטוש.

היא הייתה הדגמה.

עיר יכולה להמשיך להתקיים ללא תושביה. בית יכול להמשיך להיות בית כשאיש אינו יכול עוד להגות בו את המילה בית. בין השניים, החוף ממשיך להביט אל הים מבלי להשתייך למי שזוכרים אותו, והבניין שומר על צורת הכנסת האורחים לאחר שאיבד את כל אורחיו. כל דבר שמר על צורתו. אף אחד לא שמר על משמעותו.

באחד מאותם תצלומים, תיירים השתזפו ליד בניינים שעדיין נשאו את סימני הפגזים. לסצנה הייתה מגונות שלווה: הפנאי לצד השבר, הקיץ לצד הפצע, ההווה הצועד לצד עבר שלא זכה לקבורה.

לא היה צורך לצעוק.

התמונה הספיקה.

גוף היסטורי יכול להיחלק באופן שחלק ממנו ילמד לחיות לצד הקטיעה. הקטיעה אינה נעלמת. ההרגל מתחיל להקיף אותה.

שנים רבות לאחר מכן, בכותבי את התבונה הנצורה, זיהיתי באותה סצנה אחת מתובנותיה: האלימות הגלויה יכולה לחדול והפצע להישאר פתוח. השלום הוא פונקציה של שלמות הרצף.

כשהרצף נשבר, הנזק אינו נשאר מאחור. הוא מתארגן. הוא עובר בירושה. הוא הופך למפה, לגבול, לחינוך רגשי, לעדות אילמת נגד כל סיפור המבקש להתחיל בפרק הבא.

פמגוסטה לימדה זאת.

אין מבינים פצע בהביטם רק ביום שבו חדל לדמם. יש פצעים ההופכים לאדריכלות. יש תבוסות ההופכות לעיור. יש גירושים ההופכים לנוף.

עיר הרפאים הייתה עיר שהפכה לטיעון.

כל מלון ריק אמר: כאן היה עולם.
כל חלון שבור: כאן הייתה המתנה.
כל גדר תיל: כאן הכוח הכריע היכן על הזיכרון להסתיים.
כל רחוב ללא צעדים: השיבה לא הובסה; היא נוהלה.

הכיבוש אינו רק שליטה במרחב.

הוא שליטה בזמן.

מי שכובש עיר אינו כובש רק את רחובותיה. הוא כובש את הלפני ואת האחרי: את אפשרות הסיפור, את הזכות להמשיך, את המרווח שבין האובדן לתיקון.

המבקר רואה חורבות.

המגורש רואה משפט משלו שאחר הותיר בלתי-גמור.

חשבתי שאני מצלם עיר.

צילמתי קביעות.

שנים לאחר מכן, בברצלונה, כלוא במשך שעות מאחורי התריס המורד של בר ברמבלאס, אשוב ואפגוש צורה אחרת של אותה שאלה: הרגע שבו השמועה מקדימה את המשפט והופכת את האחר לחשוד בטרם העובדה.

קפריסין הייתה שונה.

הסדר היה הפוך. המשפט לא קדם לעובדה: העובדה כבר הייתה נעוצה בשטח, כגזר דין של אבן.

ברצלונה הייתה מהירות הפסק.

פמגוסטה, קביעות השבר.

ברמבלאס, הסכנה הייתה שהתודעה הציבורית תשלים רצף כוזב בטרם תכיר אותו. בפמגוסטה, שהעולם יקבל רצף שבור כאילו היה נוף.

שתי הסצנות שייכות לאותו ספר.

האחת מלמדת כיצד נולד החשד.
האחרת, כיצד מנורמל האובדן.

האחת מתרחשת בדקות.
האחרת נמשכת עשורים.

האחת מראה את הדמיון הנצור בידי השמועה.
האחרת, את הזיכרון הנצור בידי התיל.

ובשתיהן עולה אותה דרישה: לא לתת לכוח, לפחד, לעייפות או להרגל להכתיב את נקודת המוצא של השיפוט.

התבונה הנצורה מתחילה היכן שמישהו דורש להביט רק בשבר האחרון.

משום כך אין לקרוא את פמגוסטה כגלויית חורבה ולא כמסמך נוסטלגי. היא אזהרה על ההיסטוריה כשהיא מאבדת רציפות. על השטח כשהוא מנותק מתושביו. על הזיכרון כשהוא מנוע מלשוב אל רחובותיו שלו.

המצלמה הייתה צורת הצייתנות הראשונה שלי לרצף.

להביט בטרם מסקנה. לתעד בטרם פישוט. לחצות את הקו בטרם חזרה על המפה שנמסרה. לתת לעיר לומר את נזקה מבלי להפוך אותה עדיין לסיסמה.

לא ידעתי אז שהמשמעת הזו תהפוך למחשבה. לא ידעתי שאותם תצלומים ימצאו את מקומם בתבונה הנצורה, בפרק «הקביעות המאורגנת».

אך העיר כבר ידעה.

פמגוסטה עמדה שם, מאחורי התיל, מלמדת בדממה שפצע היסטורי אינו מתחיל היכן שנוח למספר, ואינו מסתיים היכן שנוח לכוח.

השלום אינו מתבטא בחדילה מלהביט בעיר האסורה.

הוא מתחיל כשהרצף משיב לעצמו את זכותו להיות שלם.