ברלין 1941 – עזה 2025: אידאולוגיית השנאה המקשרת בין המופתי לחמאס

הדיון בן זמננו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני מחייב הבנה של שורשיו ההיסטוריים. שורש עמוק ולעיתים קרובות מושתק הוא דמותו של חאג’ אמין אל-חוסייני, המופתי הגדול של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי ואביה הרוחני של זרם יסודי בלאומיות הפלסטינית המודרנית.

בטרם התקיימה מדינת ישראל, אל-חוסייני קידם שנאה שיטתית כלפי היהודים ועודד גלי אלימות בשנות העשרים והשלושים. הרטוריקה שלו חורגת מן הפוליטי: היא דתית, אנטי-יהודית מעומק הלב, ומונעת בידי חזון תאולוגי. שאיפתו דרשה את חיסולו של המיזם הציוני המתהווה, שהחל להתארגן באירופה ולהתממש עם ההגירה היהודית הראשונה לפלשתינה.

המופתי בברלין והברית הנאצית

אל-חוסייני פעל במחנה הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה. לאחר שנמלט מעיראק בעקבות ההפיכה הפרו-נאצית הכושלת של רשיד עאלי אל-כילאני ב-1941, השתקע בברלין כאורח הרייך השלישי ונותר שם עד תום המלחמה. הוא נפגש עם אדולף היטלר, היינריך הימלר ובכירים נאצים אחרים, תמך בגלוי ב"פתרון הסופי" והפיץ תעמולה אנטישמית בערבית בתחנות גרמניות, בקראו לעמים המוסלמים להרוג יהודים בכל מקום שבו ימצאו אותם. הוא גם סייע בגיוס מוסלמים בוסנים ל-SS, ובמיוחד לדיוויזיית הנדשאר.

מורשת אידאולוגית שמעולם לא נוטרלה

האופי הנאצי של האידאולוגיה של אל-חוסייני לא מת עמו.

אחמד שוקיירי, נשיאו הראשון של אש"ף, הכריז ב-1967 כי “גורלם היחיד של היהודים בפלשתינה הוא הים”.

עבור יאסר ערפאת, אחיינו של המופתי הגדול לפי מקורות שונים, השפעת אל-חוסייני הכתיבה את ראשית דרכו. לפי תיעודים אלה, “במהלך מלחמת ערב-ישראל הראשונה, בין 1948 ל-1949, ערפאת גויס לפתוּוה (חוד החנית של הנוער), בריגדה של לוחמים פלסטינים שאורגנה בידי חוסייני כזרוע החמושה של מפלגתו”.

מחמוד עבאס (אבו מאזן) כתב בשנות השמונים עבודת דוקטורט במוסקבה שהסיקה כי השואה הייתה כביכול מיזם משותף של הנאצים ושל התנועה הציונית.

חזון זה שורד, מוגבר, בחמאס. מסמכיו עצמם קובעים: “הנביא, עליו תנוח שלוות אללה, אמר: שעת יום הדין לא תבוא עד שהמוסלמים יילחמו ביהודים ויהרגום, ועד שהיהודים יסתתרו מאחורי אבן או עץ, והאבן או העץ יאמרו: מוסלמי, עבד אללה, הנה, מאחוריי יהודי, בוא והרגהו.” תנועת ההתנגדות האסלאמית שואפת לקיים הבטחה זו, כמה זמן שייקח לה.

מודל חמאס: רציפות אידאולוגית ומלחמה תאולוגית

חמאס, שנוסד ב-1987, מעדכן את אידאולוגיית השנאה שאל-חוסייני ניסח עשורים קודם לכן. אמנת היסוד שלו מ-1988 נושמת אנטישמיות דתית ופוליטית, ומעלה את הסכסוך עם ישראל ממחלוקת טריטוריאלית למלחמת קודש בין האסלאם ליהדות. הטקסט שולל את זכות הקיום של המדינה היהודית ונדרש למזימות קלאסיות ממקור אירופי כדי להצדיק את מאבקו.

בין אזכורים אלה בולטת הכללתם של הפרוטוקולים של זקני ציון, עלילת דיבה שיצרה המשטרה הצארית בראשית המאה העשרים והמתארת תוכנית כביכול לשליטה עולמית יהודית. לאחר שנחשפה מזמן כזיוף, נוכחותה באידאולוגיית היסוד של חמאס מבססת את האנטישמיות המודרנית כבסיס דוקטרינלי למיזמו הפוליטי והצבאי.

כמו אל-חוסייני, חמאס חותר להשמדה מוחלטת של המדינה היהודית. המאבק מציית למטרה דתית בלתי מתפשרת, זרה לגבולות 1967 או לכדאיוּת מדינה. דובריו חוזרים ללא הרף כי “כל פלשתינה, מן הנהר עד הים”, חייבת “להשתחרר”.

חמאס יורש את הפדגוגיה של המופתי: מחנך במסרי שנאה, מהלל את המות על קידוש השם והופך את רצח האזרחים היהודים למחווה של כבוד. תוכניות לילדים, ספרי לימוד, סרטים מצוירים ופסטיבלים בבתי ספר מציגים ילדים אוחזי רובים המייחלים “להפוך לשהידים כמו אחיהם הגדולים”. חמאס משתמש בנוסף בילדי עזה כמכשירי מלחמה והחדרה אידאולוגית. ארגוני זכויות אדם תיעדו, כבר מ-2008, שימוש בקטינים ככוח עבודה בכלכלת המנהרות של עזה, מבלי שהרשות בפועל תמנע זאת.

הסכסוך מעוות מבטים

הסכסוך מעוות את התפיסות בתוך החברה הישראלית. נורית פלד-אלחנן, מן האוניברסיטה העברית, הצביעה על כך שגישות חינוכיות רשמיות מסוימות מציגות את הפלסטיני באופן כללי כאיום קיומי. ייצוג זה מחזק סטריאוטיפים, מזין היגיון של חשד ותורם לדה-הומניזציה הדדית. הוא מחליף את ההבנה ברפלקס. בטווח הארוך, נרטיב זה מכרסם באפשרויות של דו-קיום המושתת על הכרה הדדית.

המלחמה כצו דתי נצחי

חמאס מסרב לתפוס את הסכסוך כמחלוקת טריטוריאלית. לדוקטרינה שלו, המלחמה בישראל היא קדושה, קיומית ונצחית. אמנת היסוד שלו קובעת: “לא יהיה פתרון לשאלה הפלסטינית אלא בג’יהאד”. ההצהרה היא תפיסה תאולוגית, זרה למטפורה או לטקטיקה.

כל משא ומתן או הפוגה פועלים כהפסקה אסטרטגית. חמאס השתמש במושג האסלאמי הודנה (הפוגה זמנית) כדי להתחמש מחדש, בשומרו על השמדת ישראל כמטרה בלתי משתנה. אסטרטגיית השלבים שלו, מרחליה, צופה התקדמות הדרגתית, לעולם לא ויתורים אמיתיים. הדיאלוג הוא חלק מתוכנית המלחמה.

מסמך 2017: מתינות מדומה

ב-2017 הציג חמאס מסמך מדיני שריכך את היסודות הקיצוניים ביותר של אמנתו המקורית. הוא הכריז על מאבקו ב"מיזם הציוני" והעמיד פנים שהוא מקבל מדינה פלסטינית בגבולות 1967 כפתרון זמני של הסכמה לאומית.

מסמך זה הותיר בתוקפו את אמנת היסוד מ-1988; מנהיגיו מעולם לא נטשו את רטוריקת ההשמדה. הפוגרום של ה-7 באוקטובר 2023 חשף את מסמך 2017 כמה שהיה: הסוואה זמנית, טקטיקה לזכות בלגיטימציה בינלאומית בעוד המיזם היסודי נותר שלם.

האחים המוסלמים: השורש האידאולוגי של חמאס

שורשו של חמאס נטוע בארגון האם שלו: האחים המוסלמים (אל-אִח’ואן אל-מֻסלִמון), שנוסדו במצרים ב-1928 בידי חסן אל-בנא. תנועה אסלאמיסטית זו הייתה חלוצה בהצעת חזון פוליטי של האסלאם, בהכתיבה ממשל דתי על מלוא החיים ובהקדישה את הג’יהאד כחובה תמידית מול אויבי האסלאם. אל-בנא טען כי “היהודים הם סוכני השינוי וההתמערבות, והם האחראים לדעיכת המערב, וכן לדעיכת האסלאם”.

חמאס מגדיר עצמו במפורש כ"אחד מענפי האחים המוסלמים בפלשתינה". ההשתייכות הארגונית מקדשת מורשת דוקטרינלית. כשם שאל-בנא ותלמידו סייד קֻטבּ תפסו את היהדות כקונספירציה עולמית נגד האסלאם, חמאס מאמץ גרעין זה: שיטון היהודי, ההיסטוריה כעימות דתי והמות על קידוש השם כגאולה.

הרבה לפני ייסוד חמאס, האחים המוסלמים כבר ראו באל-חוסייני גיבור אסלאמי וחלוץ המאבק בציונות. בריתו עם היטלר הייתה התכנסות אסטרטגית. זוהי הגנאלוגיה האידאולוגית שחמאס מחבק, מעדכן אותה בטילים, ברשתות בינלאומיות של אוהדים ובמגיני אדם.

מכונת התעמולה: נרטיב, מניפולציה וקורבנות

כחלק ממלחמתו האידאולוגית, חמאס שכלל מנגנון תעמולה המשלב רשתות חברתיות, שפת זכויות אדם ובעלי ברית תקשורתיים כמו אל-ג’זירה כדי להפיץ את הנרטיב שלו ברחבי העולם. זה התרחש אפילו במהלך הטבח של ה-7 באוקטובר 2023. מכונה זו מוצאת הד בחלק מן העיתונות המערבית: הודעות משרד הבריאות בעזה והדיווחים הנלווים של סוכנויות האו"ם הופכים למקורות ראשוניים בלתי מעורערים. מקרה בית החולים אל-אהלי, שבו ההאשמה הראשונית בהפצצה ישראלית קרסה מול הראיות, ממחיש דפוס: מספרים מנופחים, סצנות מבוימות וקורבנות אזרחיים ההופכים לנשק סמלי. הטרגדיה ממונפת כדי להפכהּ לסיסמה פוליטית: לכפות את ההאשמה ב"רצח עם" כאמת בלתי ניתנת לערעור בעוד חמאס פטור מכל אחריות.

חמאס הפך באופן שיטתי את הסיוע ההומניטרי לנשק. הוא מחרים אספקה, מוכר אותה מחדש, ממסה אותה או מסיט אותה. הוא משתמש בכסף ובסיוע כדי לגייס צעירים ולממן את מכונת המלחמה שלו. הוא חובל בנקודות החלוקה החומקות משליטתו, מפיץ דיסאינפורמציה כדי להפכן בלתי נגישות ומאיים על האזרחים כדי למנוע מהם לקבל מזון המחולק ללא אישורו.

אומנות ההתקרבנות: תעמולת מלחמה

חמאס שכלל את אומנות הפיכת אכזריותו שלו לנשק מלחמה נגד ישראל. הוא מציב משגרי רקטות בבתי חולים, בתי ספר ושכונות צפופות, משתמש באזרחים כמגינים ואינו מפנה ילדים מאזורי הלחימה. הוא אינו בונה מקלטים כדי להגן על האוכלוסייה, הוא כורה מנהרות כדי להסתיר את מנהיגיו. מות אותם ילדים מפעיל את המצלמות כדי להאשים את ישראל ולהזין את הנרטיב הקורבני.

לעורר תגובה צבאית, לחשוף את האזרחים ולנצל את סבלם כראיה לרצח עם — זה ליבת אסטרטגיית התקשורת שלו. בינתיים, בזירות הבינלאומיות, האמת מיטשטשת בין כותרות וצילומים שנבחרו בקפידה.

האנטישמיות כקבוע פונקציונלי

הרציפות האידאולוגית מאל-חוסייני לחמאס פועלת כמנוע ללכידוּת פנימית מול פילוגים וכהצדקה לאלימות מתמשכת, עטויה בשפה דתית ופוליטית. מעבר להבדלים טקטיים או טריטוריאליים, שנאת היהודי פועלת כנקודת המפגש הגדולה. בעת העתיקה הוטרדו בשל המונותאיזם שלהם; בימי הביניים, כ"רוצחי אל"; באירופה המודרנית, כמודרים או רבי-השפעה, בנקאים או מהפכנים, עניים או עשירים, לפי הנוחות. כיום הדפוס מופעל מחדש תחת השיח האנטי-קולוניאלי. היהודים מתויגים כמדכאים, מבצעי רצח עם, רוצחי ילדים. השיח משתנה; המהות נותרת: היהודי המתואר כאויב קיומי מאפשר את שיטונו.

נרטיב זה ממלא תפקיד אסטרטגי: ללכוד אהדות במגזרים מסוימים במערב, ובמיוחד היכן שהאנטישמיות שינתה צורה ונרטיבים עתיקים מציגים את היהודים, המגולמים כעת בישראל, כביטוי האחרון של המדכא האימפריאלי. כה רב-עוצמה הוא מבנה זה, עד שהוא הופך להכרה תשוקתית: מעשה אמונה, מוחלטוּת כמעט דתית הפועלת ללא מודעות אמיתית לכך.

מחיר הפרגמטיזם: שגיאות ישראל

לאורך העשורים, ממשלות ישראליות אחדות נפלו בפרגמטיזם קצר-רואי: סבלו ואף סייעו בעקיפין לעלייתו של חמאס כמשקל נגד לאיומים מיידיים יותר, כמו אש"ף או הרשות הפלסטינית. המחיר היה עצום. כיום חמאס עולה על האיום הצבאי: הוא מיזם אידאולוגי בעל שורשים עמוקים, שחקן תאוקרטי המשלב דוקטרינה דתית עם אסטרטגיה טוטליטרית. הטעות הייתה להתעלם מתנאיו שלו: הארגון מציית לתפיסת עולם נוקשה ובלתי ניתנת לרפורמה, זרה לאבולוציה פוליטית.

חמאס ממנף את הכאב; ישראל חייבת למנוע שהניצחון יעלה לה בנשמתה

המאבק בחמאס עולה על המנהרות והגבולות: הוא מקיף את הרעיונות, ההיסטוריה והמוסר.

ישראל ניצבת מול דילמה אסטרטגית: לפרק את חמאס, המבוצר בתשתית אזרחית, מבלי להילכד בנרטיב הרצח-עמי. עבור חמאס, הסבל האזרחי הוא משאב טקטי: הוא מעורר אותו, מנצל אותו, ממנף אותו.

לזה מצטרפים הסכסוכים הפוליטיים הפנימיים בישראל, היעדר האחדות הלאומית וההצהרות הבלתי נסבלות של יחידים המחלישים את הלגיטימיות של מדינה שלמה. כך הוא מקרהו של שר האוצר הנוכחי, בצלאל סמוטריץ’, שאמר: “איש לא ייתן לנו להמית שני מיליון אזרחים ברעב, גם אם זה מוצדק ומוסרי, עד שנשיב את החטופים שלנו”.

ישראל ניצבת מול אתגר כמעט אינסופי: לפעול בהגנה עצמית ולחלץ את חטופיה מבלי לאבד מן העין את העקרונות המכוננים את הדמוקרטיה שלה. בסכסוך הנשלט בידי תפיסות בינלאומיות, שמירה על היושרה המוסרית היא העוגן. כניעה להיגיון הדה-הומניזציה חותרת אפילו תחת מטרה לגיטימית.

תבוסת חמאס אינה דורשת את כניעת הערכים המוגנים. המלכודות אורבות בכל צעד: אובדן המצפן האתי גובה מחיר גבוה כמו אובדן המלחמה.

האמת מדברת חזק יותר

חמאס פועל כמיזם תאוקרטי אזורי, בעל שורשים אידאולוגיים עמוקים, חזון משיחי של האסלאם הפוליטי ומטרה מפורשת: היעלמות המדינה היהודית. מלחמתו חותרת לצו תאולוגי, זר לצדק או להגדרה עצמית. הוא מתאים את שפתו לפי הקהל: מתון כלפי המערב, השמדתי כלפי מעגליו שלו.

המציאות אינה מותירה מקום לפרשנויות תמימות: הפוגרום של ה-7 באוקטובר, החינוך השיטתי לשנאה, פולחן המות על קידוש השם, האדרת רצח האזרחים. חמאס שכלל את אומנות השקר, מניפולציית התמונות, הצגת עצמו כקורבן בעודו פועל כתליין.

התעמולה אינה מבטלת את העובדה: היא מנהלת את עיוותהּ. ההתנגשות הצבאית כפופה למלחמה סמנטית. בשדה זה, הכניעה האינטלקטואלית מניבה אותו אפקט כתבוסה מזוינת.

הרלטיביזם המוסרי הוא התירוץ הסופי של הטרור. הצלילות מחייבת לשוב אל המידה: לא כל כאב שקול, לא כל מטרה צודקת, לא כל קורבנוּת חפה מפשע.