פילאר ראהולה על הבְּררנות התקשורתית ומיתוסי הסיפור הציבורי

שיחה זו עם פילאר ראהולה, עיתונאית קטלאנית וכתבת מלחמה באתיופיה, אריתריאה, הבלקן והמפרץ, שסיקרה את נפילת חומת ברלין, את הפריצה לפרלמנט הרוסי ואת עצמאות מדינות הבלטיות, עוסקת במכניקת הסיפור הציבורי בן זמננו: כיצד נבחרת תשומת הלב, כיצד מושרשים המיתוסים, כיצד פועלת המילה המלבינה, וכיצד הטרור משכפל את עצמו כאידאולוגיה טוטליטרית.

דעות המרואיינת הן שלה; מדור השיחות אינו מעיד על הסכמה דוקטרינלית.

בררנות תשומת הלב

אין זה נכון שכל המלחמות כואבות לאנשים. כואבות להם רק המלחמות שמראים להם בטלוויזיה. מי שמחליט איזו מלחמה מעניינת אותך ואיזו לא, אינו האזרח מן השורה, אלא אמצעי התקשורת או הסיפור הציבורי.

מלחמת תימן הייתה נוראית ואכזרית. היא נמשכה שנים. מעריכים כי הגענו לכ-400,000 הרוגים, ומעולם לא ראיתי שזה עלה בטלוויזיה. את מלחמת סוריה היה לנו בפתח: אנשים נמלטו בניסיון להיכנס לאירופה, ובאירופה אמרנו להם לא. ראינו אותם מתים בניסיון להגיע ולצאת מארצם, ומעולם לא ראיתי שום הפגנה.

העולם מלא קונפליקטים. אך הסיפור בורר. אין סיפור על הקורבן, אלא סיפור על האשם לכאורה.

שלושת מיתוסי הסיפור הציבורי

שלושה מיתוסים מושרשים מקשים על כל ניתוח אובייקטיבי.

המיתוס הראשון הוא היפוך הקורבן האוניברסלי. זרם אידאולוגי שנותר ללא גיבורים מחליף את הלוחמים הישנים נגד הקפיטליזם בקורבן אוניברסלי חדש. פעם זה היה הפועל, הגרילייריסט. עכשיו המטרה משתנה, אך המבנה נשאר: מישהו חייב להיות המדוכא המוחלט, מישהו חייב להיות המדכא המוחלט. העולם מצטמצם לדיכוטומיה פשוטה השוללת כל ניואנס.

המיתוס השני הוא סמנטי. העיתונות בוחרת מילים. היא אינה מדברת על מחבלים: היא מדברת על מיליציונרים, על גרילייריסטים. הסטנדרט הכפול פועל מול אלימות ההורגת אזרחים ברמבלאס, בלונדון, בבואנוס איירס, בבאלי. הוא מכיר בטרור כשהוא מתרחש בבית. הוא מכנה אותו מחדש כשהוא מתרחש הרחק. המילה מלבינה.

המיתוס השלישי הוא קטגוריאלי. מציגים כמטרה טריטוריאלית את מה שהוא מיזם אידאולוגי טוטליטרי. כשסגנית ראש ממשלה חוזרת על סיסמה בלא להבין את משמעותה, היא אינה מגינה על עם: היא מגינה על מוטו. הרוב המכריע של המדברים אינם יודעים דבר, אך מאמינים שהם יודעים הכל.

המיקרוסקופ העולמי

יש חוסר פרופורציה שמעטים מודדים. עם של חמישה עשר מיליון איש ושמונה מיליארד המדברים עליו. מהרי נפאל ועד כל כפר באפריקה או בדרום מזרח אסיה, כולם יודעים שעם זה קיים. הם אינם יודעים שהקטלאנים קיימים. הם אינם יודעים שעם כלשהו במקום כלשהו באפריקה קיים. אך הם יודעים שהיהודים קיימים.

ועכשיו, כשיש לנו רשתות חברתיות, לאותם שמונה מיליארד יש ערוץ שידור מיידי. חוסר הפרופורציה אינו חדש. המהירות כן.

תרבות הביטול

הם כפו מושגים ושללו מאיתנו את הדיון. הם קבעו פסק דין וביטלו את האפשרות לדון בו. אם אתה מגן על משהו אחר, אתה כבר לא מישהו לדון איתו: אתה גם שותף. מבטלים אותך. מצביעים עליך.

באוויר הדיון הציבורי לא נותרות שתי עמדות מנוגדות: נותרת עמדה קנונית ועמדה אסורה. את השיחה לא מנצחים ולא מפסידים. אוסרים אותה.

חינוך לחיים או חינוך למוות

ההבדל בין חינוך לחיים לחינוך למוות אינו רטורי. הוא ההבדל בין האנושיות לבין שלילת העתיד.

כשילד אמור להעריץ את אלילי ילדותו ובסופו של דבר מאליל את מי שמתים בהורגם, איננו ניצבים מול בחירה תרבותית. אנו ניצבים מול הנדסה מכוונת. הטרור זקוק לכך שהדור הבא יירש את הטרור. בלא העברה זו, הטרור גווע. לכן הטרור מחנך.

הטרור כאידאולוגיה טוטליטרית

עבור מי שמשתמשים בדתם, באומתם, בגזעם או במטרתם כדי להחריב הכל: אין אל, אין גזע. יש רק רוע.

הקומוניזם השתמש במטרה, צדק חברתי, וטבח מיליונים. הנאציזם השתמש במטרת הארי והחריב את אומתו שלו. האסלאמיזם הקיצוני משתמש באלוהים ומחריב את עמו שלו.

רעיונות שונים. מניעים שונים. נסיבות שונות. אך אותה אידאולוגיה: הטרור. אידאולוגיה טוטליטרית. דבר לא מעבר לכך.

האמת באזורי מלחמה

הייתי באזורי מלחמה. כשאתה באזור מלחמה, אינך יכול לסמוך על שום מקור. כי במלחמה האמת נעלמת.

ובכל זאת, העיתונות הבינלאומית מיישמת קריטריון אסימטרי: כשמידע יוצא ממחנה אחד, היא מציגה אותו במירכאות, כספק. כשהוא יוצא מן האחר, היא מעתיקה אותו ככותרת. אסימטריה זו אינה עיתונות. היא עמדה מוקדמת המתחפשת לסיקור.

הסיום

על אף הכל, יש גרעין שהסיפור אינו מחריב. האנשים, בסופו של דבר, רוצים לחיות. האימהות הבוכות על בניהן היו רוצות מצב שבו בניהן לא יהפכו למחבלים. לחיים תמיד כוח רב יותר מאשר למוות.

זו אינה נחמה. זו תצפית. כל עוד נותר אותו גרעין, אפשר לפרק את הסיפור.