התירוץ של שיווי המרחק

בעידן השיכור ממוחלטים, ההתנערות מן השיפוט מתחפשת לזהירות. נוסחאות כמו “כולם רעים באותה מידה”, “האשמה משותפת” או “האמת באמצע” מתחזות לחוכמה ולנייטרליות עליונה.

משפטים אלה מסתירים את היפוכם שלהם: הם פועלים כתירוצים המתוכננים לחסום את תביעת המחשבה ואת אחריות השיפוט.

שיווי המרחק כהתנערות

להכריז על שוויון הרעות עולה פחות מאשר להבין את הבדליהם. שיווי המרחק קוטע את מאמץ החשיבה על העובדות הקונקרטיות; בחסות חוסר משוא פנים מדומה, הוא ממוסס את ההבחנות האתיות האמיתיות. להכריז על נייטרליות מול זוועות מאומתות היא התנערות הכתובה ביד יפה.

החשיבה היא אותו דיאלוג שקט שהנפש מנהלת עם עצמה.

— חנה ארנדט, חיי הרוח (1978)

שיווי המרחק חומק מן השיפוט מתוך אינרציה; הקורבנוּת חוסמת אותו בכפייה. במקרה הראשון, השיפוט ננטש. בשני, הוא נאסר מתוך עליונות מוסרית.

הקורבנוּת כמגן מוחלט

החלפת השיפוט בעוול ההיסטורי מולידה תצורה פוליטית מעוותת: הפיכת הסבל לתירוץ. כל ביקורת על שיטות הנעלב נפסלת מיד כשיתוף פעולה עם המדכא. הדיון מבוטל תחת סיסמה אחת: כיצד אתם מעֵזים להשוות את הקורבן לתליין?

השיפוט מחייב לבחון את המעשים שלך עצמך; הקורבנוּת המוחלטת פוטרת מבחינה זו. מי שהופך את הכאב לפריבילגיה אפיסטמית מתנער מן האחריות הרפלקטיבית. הסבל מחייב לשפוט בקפדנות רבה יותר, לעולם אינו מעניק רישיון לחדול לשפוט.

אך ורק חוסר המחשבה הפשוט […] הוא שהכשיר אותו להפוך לפושע הגדול ביותר של זמנו.

— חנה ארנדט, אייכמן בירושלים (1963)

להתגונן היא זכות בלתי ניתנת לערעור. להתגונן בלא מחשבה מתחיל את ההרס העצמי המוסרי. המחשבה משרטטת את הקו האתי הבולם את האלימות בטרם תתעצמן ותבלע את המטרה שביקשה להגן עליה.

ביטול העולם המשותף

השיפוט מאבד את בסיסו בלא אופק של מציאות מוכרת. להשיב על מתקפה מתועדת בהזכרת “נרטיבים מנוגדים” מכרסם בבסיס העובדתי של הדו-קיום. שיווי המרחק הצינִי משווה עובדות מאומתות ותעמולה במישור אחד של סיפורים: הוא מוחק את הגבול בין אמת לשקר.

השימוש הקליל במושגים משפטיים עליונים פועל בהיגיון זהה. המילה מתרוקנת מתנאיה המשפטיים והופכת לקליע רטורי. ההאשמה נוטשת את ההצבעה על התנהגות כדי להגדיר מהות פלילית: היא תופסת את מקום ההוכחה בהרשעה המוקדמת.

האמת המתאדה מוסרת את כל הטריטוריה שלה לתעמולה. השיפוט המנוטרל מכשיר את הקרקע לאלימות.

לחשוב כמעשה של התנגדות

הסכנה האמיתית טמונה בהתנערות הפסיבית משיפוט הרוע. הרוע אינו זקוק למפלצות: די לו ביחידים החוזרים על סיסמאות בלא לעצור לבחון את המציאות.

לחשוב הוא המעשה הראשון של כבוד מול הזוועה. במשמרת הבלתי משוחדת הזו, המחשבה מקיימת את העולם המשותף ששיווי המרחק והסיסמה מבקשים לבלוע.

האמת העצובה היא שרוב הרוע נעשה בידי אנשים שמעולם לא הכריעו להיות טובים או רעים.

— חנה ארנדט, חיי הרוח (1978)