אות אחת פחות

שם המשפחה שלי הגיע למונטווידאו עם אות אחת פחות. לחסר הזה יש יותר ממאה שנות היסטוריה.

שם משפחה עובר בירושה. קודם לכן, הוא נרשם. מישהו, במשרד כלשהו, שאל איך נקראת משפחה ורשם את התשובה באלפבית שהיה בהישג ידו. מה שהנכדים מקבלים כזהות נקבע בשורה של מפקד.

אצל יהודי האימפריה הרוסית, לשורה הזאת יש תאריך. בעיירות של תחום המושב, רבים עדיין נקראו בשמם ובשם אביהם, משה בן אברהם, וזה הספיק. בשנת 1804 קבע חוק של אלכסנדר הראשון שכל יהודי יישא שם משפחה תורשתי וישתמש בו ללא שינוי בכל המסמכים. בשנת 1835 אסר צו נוסף לשנותו: החוק קוים רק למחצה. שמות המשפחה נלקחו ממה שהיה בנמצא: שם האב, לפעמים שם האם, העיירה, המקצוע. הסיומת הסלאבית -ovich, “בן של”, נדבקה לאלפי שמות: בנו של אברהם נעשה אברמוביץ’.

כל מדינה שעברה באזור כתבה מחדש את השמות באלפבית שלה. לעיירה של סבי וסבתי מצד אבי יש ארבעה שמות: שירווינט ביידיש, Szyrwinty בפולנית, Ширвинты ברוסית, Širvintos בליטאית. משנת 1923 עבר גבול סגור שלושה קילומטרים מבתיהם. העיירה נשארה בצד הליטאי; וילנה, שאליה נסעו צעיריה ללמוד ולעבוד, בצד השני.

סבי, חוסה באיקוביץ’, היגר בשנת 1929, בן תשע־עשרה, כמו יהודים רבים משירווינט שיצאו באותן שנים לדרום אפריקה, לארצות הברית ולארץ ישראל. סבתי, גיטל Gercov, הגיעה שנתיים אחר כך, בת שמונה־עשרה, אף שרצתה להישאר. היא מצאה חן בעיני חוסה עוד מילדות; הוא התעקש עד שהביאו אותה. לקח לה אוקיינוס להתאהב. הם לא חזרו לעולם.

בעיירה קראו לו באיקוביץ’, וכך המשיכו לקרוא לו במונטווידאו הלאנדסלייט שלו, בני עירו משירווינט; בחלק מתעודות הזהות אבי מופיע בצורה הזאת. בכתיב של הרפובליקה שממנה יצא, אותו שם נכתב Baikovičius.

באיזה רישום שהוא, הסימן שמעל האות c אבד. איתו הלך הצליל של באיקוביץ’: אנחנו, נכדיו, הוגים אותו ב־s.

שם אחד אמרו האנשים. את השני כתב המשרד.

מה פירוש Baik, מה שנשאר מן השם בלי ה־-ovich, אינני יודע. חיפשתי תשובה ומצאתי שתיים, שתיהן בביטחון של אנציקלופדיה: אב קדמון שהיה אופה, על שם הפועל “לאפות” ביידיש, ומקור במילה bajka, שפירושה בפולנית מעשייה. אף אחת מהן לא הביאה מסמך. זו שטענה ששם משפחתי פירושו מעשייה הייתה בעצמה מעשייה.

היכן הוא נכתב, את זה אני יודע.

בשנת 1940 נותרו בשירווינט כשבע מאות יהודים. לאחר שהגרמנים עברו בעיירה, בסוף יוני 1941, השתלטו לאומנים ליטאים על העיירה, עצרו את מי שהיו להם קשרים עם השלטון הסובייטי, יהודים ולא יהודים, ושלחו אותם לכלא באוקמרגה. הלא יהודים קיבלו עשרים וחמש מלקות ושוחררו. היהודים הוצאו להורג. אותו אישום; שני גזרי דין. התעמולה של אותם חודשים כבר התיכה יהודי ובולשביק למילה אחת: יהודו-בולשביזם. בסוף אוגוסט נדחקו האחרים לכעשרים בניינים בחלק הישן של העיירה. ב־18 בספטמבר העלו אותם גרמנים ושוטרים ליטאים על משאיות, הובילו אותם ליער פיווניה, ארבעה קילומטרים מאוקמרגה, וירו בהם. באותו יום הוצב בכניסה לעיירה שלט שהכריז עליה Judenrein: נקייה מיהודים.

הנריקה צ’יפיינה נולדה בשירווינט בשנת 1930. כמעט שבעים שנה אחר כך, בראיון השמור במוזיאון לזכר השואה של ארצות הברית, סיפרה שבאותו קיץ עבר בעיירה טור של יהודים ברגל, ושאמה אפתה לחם ושלחה אותה ואת אחותה להעביר אותו אליהם בחשאי. היא זכרה חבר לכיתה, הבל, שקראה לו אבליוקאס: השם העברי עם סיומת ההקטנה הליטאית. היא ראתה כל שכן בשמו. השומרים ראו תווית.

הלחם היחיד המתועד בסיפור הזה לא נאפה בידי אף אחד מאבותיי.

משירווינט היהודית נותרו הבורות של פיווניה, מעטים שיצאו חיים ממחבואיהם, ומי שהיגרו קודם. סבי וסבתי חמקו מן היער הזה בהפרש של שנים: הוא בשתים־עשרה, היא בכמעט עשר, משום שהוא התעקש. שם המשפחה איבד אות בדרך. העיירה איבדה כמעט את כל מי שלא יצאו לדרך.

גיטל חצתה את האוקיינוס פעם אחת בלבד. כדי לחזור לשירווינט, אמרה, די היה לה לעצום את עיניה. כך חזרה עד יומה האחרון.

שום משרד לא רשם את המסע הזה.

האתר הזה נקרא כמו שנשאר שם המשפחה במשרד: jimmybaikovicius, בלי ה־č. כל הליך ממסגר; ה־č נשארה מחוץ למסגרת. לא החזרתי אותה. בעיני אנשיו, סבי נשאר באיקוביץ’. שתי הצורות מספרות מאין בא השאר.

אני כותב במה שהגיע.