זיכרון היסטורי

אות אחת פחות

אות אחת נשארה בדרך. השאר הגיע.

26 בספטמבר 2026

לשם המשפחה שלי חסרה אות. לחסר הזה יש יותר ממאה שנות היסטוריה.

שם משפחה עובר בירושה. קודם לכן, הוא נרשם. מישהו, במשרד כלשהו, שאל איך נקראת משפחה ורשם את התשובה באלפבית שהיה בהישג ידו. מה שהנכדים מקבלים כזהות נקבע בשורה של מפקד.

אצל יהודי האימפריה הרוסית, לשורה הזאת יש תאריך. בעיירות של תחום המושב, רבים עדיין נקראו בשמם ובשם אביהם, משה בן אברהם, וזה הספיק. בשנת 1804 קבע חוק של אלכסנדר הראשון שכל יהודי יישא שם משפחה תורשתי וישתמש בו ללא שינוי בכל המסמכים. בשנת 1835 אסר צו נוסף לשנותו: החוק קוים רק למחצה. שמות המשפחה נלקחו ממה שהיה בנמצא: שם האב, לפעמים שם האם, העיירה, המקצוע. הסיומת הסלאבית -ovich, “בן של”, נדבקה לאלפי שמות: בנו של אברהם נעשה אברמוביץ’.

כל שלטון שעבר באזור כתב מחדש את השמות באלפבית שלו. סבתי גיטל אמרה זאת בפשטות: שם המשפחה השתנה לפי מי ששלט. לעיירה של סבי וסבתי מצד אבי יש ארבעה שמות: שירווינט ביידיש, Szyrwinty בפולנית, Ширвинты ברוסית, Širvintos בליטאית. משנת 1923 עבר גבול סגור שלושה קילומטרים מבתיהם. שירווינט נשארה בצד הליטאי; וילנה, שאליה נסעו צעיריה ללמוד ולעבוד, בצד השני.

ארבע צעירות וצעיר מצטלמים יחד בסטודיו; מעליהם הקדשה בכתב יד ביידיש והתאריך 13 X 1931.
סבתי, במרכז השורה התחתונה. שירווינט, 13 באוקטובר 1931, לפי ההקדשה ביידיש.

סבי, יוסף באיקוביץ’, היגר בשנת 1929, בן תשע־עשרה, כמו יהודים רבים משירווינט שיצאו באותן שנים לדרום אפריקה, לארצות הברית ולארץ ישראל. הוא סיפר שעשה חצי מן ההפלגה כשהוא מסתתר מתחת לסיפון: הוא רב עם רב החובל ונשבע שזה רצה להרוג אותו. מה קרה באונייה ההיא, אינני יודע. גיטל גרקוב הגיעה שנתיים אחר כך, בת שמונה־עשרה, אף שרצתה להישאר. היא מצאה חן בעיני יוסף עוד מילדות; הוא התעקש עד שהביאו אותה. לקח לה אוקיינוס להתאהב. הם לא חזרו לעולם.

קבוצה גדולה של גברים, נשים וילדים מצטלמת מול בניין שעליו שלט HIAS-Emigdirekt וביידיש «בליטא».
מול משרד HIAS-Emigdirekt, החברה היהודית להגירה, בליטא. סבי הוא השני משמאל, מאחורי האיש המזוקן.

בלידתו קראו לו יוסף. בעיירה קראו לו באיקוביץ’, וכך המשיכו לקרוא לו במונטווידאו הלאנדסלייט שלו, בני עירו משירווינט. בליטאית, שפת הרפובליקה שממנה יצא, שם המשפחה הזה נכתב Baikovičius; באורוגוואי רשמו אותו כ־Joselis Baikovicius, בסיומות הליטאיות ובלי ה־č. חבריו קראו לו דון חוסה. ארבעה שמות, כמו העיירה שלו.

באיזה רישום שהוא, הסימן שמעל האות c אבד, והצליל של באיקוביץ’ נשאר בלי אות.

שם אחד אמרו האנשים. את השני כתב המשרד.

צעיר לבוש לבן, חובש כובע מצחייה, ומגש סחורה תלוי על כתפו, עומד מול משוכה.
סבי בפארק רודו, מונטווידאו, 1929. הוא הגיע באותה שנה בלי פרוטה ובלי מילה של ספרדית; מכר ברחוב את מה שבני עירו הפקידו בידיו.

מה פירוש Baik, מה שנשאר מן השם בלי ה־-ovich, אינני יודע. חיפשתי תשובה ומצאתי שתיים, שתיהן בביטחון של אנציקלופדיה: אב קדמון שהיה אופה, על שם הפועל “לאפות” ביידיש, ומקור במילה bajka, שפירושה בפולנית מעשייה. אף אחת מהן לא הביאה מסמך. זו שטענה ששם משפחתי פירושו מעשייה הייתה בעצמה מעשייה. במשפחה עברה מפה לאוזן גרסה אחרת: Baikovich פירושו מספר סיפורים. איש לא תיעד אותה. היא עברה כפי שעוברים סיפורים.

היכן הוא נכתב, את זה אני יודע.

בשנת 1940 נותרו בשירווינט כשבע מאות יהודים. לאחר שהגרמנים עברו בעיירה, בסוף יוני 1941, השתלטו לאומנים ליטאים על העיירה, עצרו יהודים ולא יהודים שנחשדו בקשרים עם השלטון הסובייטי ושלחו אותם לכלא באוקמרגה. התעמולה של אותם חודשים כבר התיכה יהודי ובולשביק למילה אחת: יהודו-בולשביזם. הלא יהודים קיבלו עשרים וחמש מלקות ושוחררו. היהודים הוצאו להורג. אותו חשד; שני גזרי דין. בסוף אוגוסט נדחקו האחרים לכעשרים בניינים בחלק הישן של העיירה. ב־18 בספטמבר העלו אותם גרמנים ושוטרים ליטאים על משאיות, הובילו אותם ליער פיווניה, ארבעה קילומטרים מאוקמרגה, וירו בהם. באותו יום הוצב בכניסה לעיירה שלט שהכריז עליה Judenrein: נקייה מיהודים.

הנריקה צ’יפיינה נולדה בשירווינט בשנת 1930. כמעט שבעים שנה אחר כך, בראיון השמור במוזיאון לזכר השואה של ארצות הברית, סיפרה שבאותו קיץ עבר בעיירה טור של יהודים ברגל, ושאמה אפתה לחם ושלחה אותה ואת אחותה להעביר אותו אליהם בחשאי. היא זכרה חבר לכיתה, הבל, שקראה לו אבליוקאס: השם העברי עם סיומת ההקטנה הליטאית. היא ראתה כל שכן בשמו. השומרים ראו תווית.

הלחם היחיד המתועד בסיפור הזה לא נאפה בידי אף אחד מאבותיי.

משירווינט היהודית נותרו הבורות של פיווניה, מעטים שיצאו חיים ממחבואיהם, ומי שהיגרו קודם. סבי וסבתי חמקו מן היער הזה בהפרש של שנים: הוא בשתים־עשרה, היא בכמעט עשר, משום שהוא התעקש. שם המשפחה איבד אות בדרך. העיירה איבדה כמעט את כל מי שלא יצאו לדרך.

גיטל חצתה את האוקיינוס פעם אחת בלבד. כדי לחזור לשירווינט, אמרה, די היה לה לעצום את עיניה. כך חזרה עד יומה האחרון.

שום משרד לא רשם את המסע הזה.

האתר הזה נקרא כמו שנשאר שם המשפחה במשרד: jimmybaikovicius, בלי ה־č. כל משרד ממסגר; ה־č נשארה מחוץ למסגרת. לא החזרתי אותה. בעיני אנשיו, סבי נשאר באיקוביץ’. שתי הצורות מספרות מאין בא השאר.

אני כותב במה שהגיע.


הד דוקטרינלי: הפרק גזר הדין בשימוש של התבונה במצור

← כל הטורים