אלוארו קסטניֵט על הטעות, התשוקה והציור בעידן הדימויים

שיחה זו עם אלוארו קסטניֵט, אמן אקוורל אורוגוואי בעל שם בינלאומי, הוקלטה מרחוק במאי 2020. צירה אינו הטכניקה: הוא האנושי שבאמנות. הטעות כחומר היופי, התום מול הפרוטוקול, והציור כתשובה לעידן החנוק בדימויים. היא מתפרסמת כדיאלוג ערוך.

דעות המרואיין הן שלו; מדור השיחות אינו מעיד על הסכמה דוקטרינלית.

ללכוד ולבנות

ג’ימי: אתה מתרגם את המציאות, המורכבת ותלת-ממדית, אל מישור, בכמה קווים — ומשיג, אולי, לראות יותר מן המציאות עצמה. אני צלם ואיני יכול לעשות קו, אבל יש לי אותו יחס עם המציאות ואני יודע כמה היא מורכבת. האם הצלם לוכד והצייר בונה, או שזו תערובת?

אלוארו: בעיניי זו תערובת של שני הדברים. יש דמיון רב בין הצילום לציור: כשאתה רוצה לצלם תמונה טובה, מגיעה אליך האווירה, אתה מנתח את הקומפוזיציה, הצורות, האור. החלק המכני — מה שעושות ידיי — במקרה שלך עושה המצלמה. אבל השאר, שהוא החלק הליבתי ביותר בכל זה, הוא התבוננותך, רוחך, מי אתה. הסיכון הגדול של הציור הפיגורטיבי הוא להגיע, באופן לא מודע, לאיור הדומה לתצלום קר. אם אני מאייר את הרחוב שאני רואה, אני עושה תצלום — וזה, בכל הנוגע לאמנות עצמה, חסר ערך. למה שאני עושה צריך להיות מטען רובו רגשי, של feeling. אם יש דבר שאיני רוצה בציורי, זה שיהיה לו ערך פוטוגני בלבד. עליו לחרוג מן התצלום, לחרוג מן האיור, לחרוג מן המובן מאליו.

הטעות והתשוקה

ג’ימי: יש ניסוי עם מוזיקה: משווים מוזיקה שיצר מחשב, בשלמות, בלא שום טעות, לאותה מוזיקה המבוצעת בידי מוזיקאי גדול — שבה מזהים טעויות זעירות באופן שבו הוא מניח את האצבע, באופן שבו הרוטט. וכששואלים את האנשים איזו מוצאת חן בעיניהם יותר, כמעט כולם בוחרים במוזיקה שניגן האדם. הם אומרים שזה בגלל אותן טעויות קטנות, בגלל היעדר השלמות. אתה מזכיר פעמים רבות את אותו קשר עם הטעויות הנוצרות בתהליך הציור.

אלוארו: בוודאי המוצלחת ביותר היא זו שיש בה אי-שלמויות קלות. הציור הוא צבר של אי-שלמויות. כשאתה מצייר אתה כמו בוער: הצייר שקוע באותה תשוקה, המייצרת גישה אלימה מאוד כלפי הציור. במערבולת הזו נעשות טעויות. והערך הגדול של האמן הוא להמשיך הלאה, ליישב את כל אותן טעויות ולהפוך אותן למשהו בלתי צפוי לחלוטין, יצירתי ביותר ומלא יופי.

ג’ימי: זה כמו להכניס את המקרה אל תוך התהליך.

אלוארו: לחלוטין. ומנוהל בידי התשוקה והלב.

התום מול הפרוטוקול

אלוארו: השכל והחלק האינטלקטואלי לא צריכים להיות אמת המידה. להיות נבון זה נהדר, אבל כשאדם נשלט אך ורק בידי האינטלקט, זה באמנות אינו מוערך, כי האמנות היא תום: היא להיכנס לעולם שבו רוקדים בחופשיות. החברה נעה תחת פרוטוקול מסוים, המקובל על הכל. באמנות אינך נע תחת אותו פרוטוקול: ברגע שאתה נע תחת הפרוטוקול של החברה, אתה חדל להיות יוצר. האמן הוא יחיד; אמנות היא יחידוּת. לכן פעמים רבות קוראים לנו בוהמיינים. האמנות היא קצת מה שאינך יודע ואיש אינו יודע: היא כמו ללכת בג’ונגל שבו הדרך לא נסללה קודם בידי אחר, ולחתוך את הענפים, בניסיון לגלות משהו.

ג’ימי: הוא מורד.

אלוארו: איני אומר זאת על עצמי — זו הערה שאני עושה מתוך התבוננות באבות הציור. אבל זה כך.

ג’ימי: ומעבר לכך: האם יש לך יחס כלשהו ליצירותיך הקשור להערמה על המוות? להותיר משהו שאתה יודע שאחרי שנלך, יישאר שם.

אלוארו: זה לא רודף אותי — איני חושב על כך. אני בן תמותה כמו כולם, ואיש לא מת בערב שלפני. מה שרודף אותי, בכנות, הוא המצוינות. האמן מצייר לעצמו, אינו מצייר לאיש: הסיפוק מספר אחת הוא שלו; עליו להיות מאוהב במה שזה עתה עשה. ואם אותה עבודה חורגת, היא לא רק תורמת לאנושות: היא מנציחה את היצירה, ומשכך, את עצמו. זו דרך לעשות מעקף למוות.

חנוקים בדימויים

ג’ימי: אנחנו חנוקים בדימויים. מאה מיליון תצלומים מועלים לאינסטגרם ביום, וזה אחוז קטן מאלה המועלים לאינטרנט, וקטן הרבה יותר מאלה הנעשים. לפני מאתיים שנה לא נוצרו דימויים מלבד אלה שהציירים שכפלו.

אלוארו: זה יביא עמו, בסופו של דבר, משיכה גדולה של האדם אל הציור. לאנושות תמיד היה מטוטל: ברגע שמנצלים יתר על המידה תחום אחד, באופן בלתי נמנע הולכים אל ההפוך. וההפוך לתצלום הקר והמחושב המוצג באינטרנט הוא, במידה מסוימת, הציור המבוצע בידי האדם: הוא נותן לו מין אוויר חדש.

ג’ימי: לצעירים אין סבלנות. הכל ערך של הרגע: אתה מביט בתצלום וכבר אינך נשאר מתבונן בו, אתה עובר לאחר, וזה של השנייה הקודמת כבר אין לו שום ערך. האמנות, או הצלמים הטובים, מאלצים אותך לעצור בזמן: לעמוד, להתעמת עם אותו דימוי ולהרהר עליו.

אלוארו: לדורות החדשים אין כל כך הרבה דבקות בדברים. הם רואים משהו, מביטים בו, מעריכים אותו, וmove on.

ג’ימי: אבל מצד שני יש להם יחס עם הדימוי החזק מן המציאות: איך הם מיוצגים בדימוי חשוב יותר ממציאותם עצמה. אם הם מצלמים תצלום שבו הם נראים רע, הם עלולים להידכא משום שמישהו יעלה אותו. כל כך הרבה שנות שיווק ויצירת דימוי אולי גוזלות מאיתנו מעט ממה שאנחנו ומן הטבעיות שלנו. להיאלץ לראות את עצמנו באופן מסוים, להתכונן באופן מסוים — אולי זה אינו בריא.

אלוארו: לכל דבר יש את הדואליות שלו. יש מחויבות מסוימת לדימוי: דבר כושל מהדהד ברוחו של האדם.

ג’ימי: וזה עתה דיברנו על חשיבות הטעויות, על לראות את עצמנו אנושיים — על כמה יופי יש בכך.

הפרוטגוניסט הישר

ג’ימי: האם אתה תמיד צריך להיות במקום הדימוי כדי לעשות אותו?

אלוארו: איני יכול לצייר דבר שלא ראיתי אישית. בעיניי הניסיון הישיר הוא יסודי: להיות פרוטגוניסט ישר. להיות שם, לגעת בדימוי שאני רוצה לצייר, במרקם, בריח; לשבת לשתות קפה ולראות את האנשים עוברים. זו ספוג של בליעת תחושות. אני אוהב שיש רעש — האוטובוס, היי, מונית! — כי זה יוצר לך אווירה, ואתה בולע את הכל: הרחוב, האנשים העוברים. אין כמו לצייר במקום. ציירתי כמעט בכל ארצות העולם ויש מכנה משותף באנשים: הערכה מתוקה ורומנטית כלפי האמן. רואים אותך כאדם המנצל את החלק האוהב של החיים, בלתי מזיק. האדם זקוק לאותו רומנטיציזם, כי חיינו חולפים בהלוך ושוב עם קרירות חברתית מסוימת.

קודה: אין מוטיבים רעים

אלוארו: אין מוטיבים רעים: יש ציורים רעים. כל דבר הוא מוטיב לציור: שירותים, השולחן הזה, הספוג הזה. מה שמשנה הוא איזו תגובה הייתה לצייר כשראה אותו, מדוע צייר אותו — בתוך-תוכו הוא יודע מדוע. אם הוא צייר טוב, שם תשתקף נשמתו שלו, והמוטיב הופך משני. האמנות היא הפשטות המוחלטת ביותר של הדבר היומיומי ביותר, ממומשת בעוצמה מרבית.

שיחה שהוקלטה מרחוק במאי 2020. נערכה לקריאה מתוך התמלול המקורי של הסרטון.