קרלוס אוט על הסינתזה, הסיכון והיצירה השורדת

שיחה זו עם קרלוס אוט, אדריכל אורוגוואי של אופרת הבסטיליה בפריז ושל מוזיאון MACA של קרן אצ’וגארי, הוקלטה ביוני 2021. אוט הוא גם מחבר הלוחות הפנימיים של התבונה במצור — גרפיט ואקוורל על נייר — והותיר במשפט אחד את הדוקטרינה האסתטית שלו לספר: “אולי התער חותך את הערפל, ובעשותו כן הוא מווסת”. היא מתפרסמת כדיאלוג ערוך.

דעות המרואיין הן שלו; מדור השיחות אינו מעיד על הסכמה דוקטרינלית.

הסינתזה

ג’ימי: כמה פעמים נאלצת לחזור על התהליך כדי להגיע לעיצוב הזה?

קרלוס: הרבה.

ג’ימי: פבלו נתן לי את הספר במתנה ואני רואה את הציורים. זה שעל הכריכה יש בו פחות משלושים קווים, ואתה מביט בו ומתאהב מעצם המבט.

קרלוס: הציור מאלץ אותך לעשות סינתזה, והסינתזה היא חיונית. כל פרויקט דורש את הפרט: כיצד הבטון נצמד לעץ ולזכוכית. אבל אותו רעיון ראשון אסור שיאבד, כי יש בו ספונטניות המצויה בבסיס יצירת האמנות. אחר כך הוא דורש עבודה רבה ושלמות רבה. אך אותו אֵלָאן, אותה תפיסה של הרגע הראשון, אותו קו ראשון, יש לשמור תמיד.

ג’ימי: אתה מאמין שהסינתזה היא הדרגה העליונה של התודעה האנושית?

קרלוס: אני מאמין. הסינתזה מאלצת את המוח האנושי, המורכב מאוד ומנהל כל סוג של מידע, להביא אותו לנקודה אחת. היא מאפשרת לרכז המון מושגים, המון פילוסופיות, המון נקודות מבט במשהו: תו מוזיקלי, קו, ציור, רישום של בניין, עיצוב של מכונית. בסינתזה טמונה האמנות. היצירות הגדולות של הספרות: אתה קורא סיפור של קפקא שיש בו עמודים אחדים והנה הכל שם. הוא כתב אותו לפני יותר ממאה שנה, בהקשר שונה לחלוטין, ואני קורא אותו היום בארץ שאין לה כל קשר, בשפה שאין לה כל קשר, והנה אותו תוך שכולנו מעריצים. אני בכל בוקר מאזין לגלן גולד מנגן את וריאציות גולדברג של באך. בכל יום אני שומע משהו שונה; בכל פעם זה נותן לי משהו שונה. הלוואי שבניין זה, לכל אדם, במצבים שונים, ייתן משהו שונה.

הדיאלוג בין היצירה למתבונן בה

ג’ימי: באופרת הבסטיליה ההיבט המרכזי היה הצליל, להשיג שם את השלמות ולא כל כך בצורות. מה אתה מחפש כאן?

קרלוס: יש דמיון בין השניים. בשני המקרים היצירה האדריכלית, מוזיאון, אולם אופרה, היא פשוט המשכן שבו מתקיים יחס בין הסובייקט לאובייקט: הצופה המאזין למריה קאלאס שרה את נורמה של בליני, או המבקר ההולך לראות את יצירתו של אצ’וגארי. וכל מה שמסביב אינו יכול להפריע לדיאלוג הפורה הזה. אותו דבר בכנסייה, במסגד או בבית כנסת: כל מה שמלווה את האדם צריך לסייע לאותו דיאלוג. ספרייה, שבה הקורא יושב עם ספרו, צריכה לסייע לו להתרכז ולהיכנס לאותה יצירה. מי שהולך לקולנוע לראות סרט של אנטוניוני: כל אותו קולנוע נעלם ברגע שהשחקנים מתחילים. סיבת הקיום אינה אותה סביבה: היא לטפח את אותו דיאלוג. ובזה אני מאמין שאנחנו שבים אל הסינתזה: הסינתזה של הכל.

הצורות הרבות

ג’ימי: מה למדת ממסעותיך, מן התרבויות השונות?

קרלוס: למדתי שלאיש אין מונופול על האמת. שאפשר לחשוב באופן שונה לחלוטין ושניהם צודקים, בתנאי שמכבדים את דעת האחר, שזה חיוני. זה מאלץ אותך לענווה: את מה שאתה אינך מאמין בו, עליך לכבד. אם תשאל אותי מהו הסגנון המועדף עליי, לא אדע לומר. יש כל כך הרבה צורות לעשות מוזיאון: הוא יכול להיות לבן או שחור, עגול או מרובע, מינימליסטי או בארוקי, וכולן תקפות. זה כמו המוזיקה: אני אוהב את באך אבל גם את הביטלס; אתה יכול לאהוב את גרשווין כפי שאתה יכול לאהוב את דביסי. אני אוהב את רמברנדט, אבל גם את פולוק. זה הנפלא באנושות. המטבח בהודו שונה מאוד מזה של צרפת, שונה מאוד מזה של אורוגוואי, שונה מאוד מזה של יפן, וכולם מופלאים.

הסיכון והדמיון

ג’ימי: כמה סיכונים אתה מוכן לקחת ביצירה?

קרלוס: את כולם. אני מאמין שאם אינך מסתכן זה לא שווה את המאמץ. איננו כאן כדי לחזור, אנחנו כאן כדי לברוא. האדם תמיד ברא. האדם, כשהוא נולד, יצטרך לשבור מחסומים. את כולם.

ג’ימי: אני מתכוון לרגעים שבהם אינך יכול לכמת. במה אתה מונחה, באינטואיציה?

קרלוס: אלברט איינשטיין אמר, אני חושב, שהדמיון חשוב יותר מן החוכמה, כי אם אתה יודע, אתה יודע, אבל אתה יודע מוגבל; את הדמיון אינך שולט. הכל נכנס: הניסיון, הטעויות, האינטואיציה, המזל. לפני זמן רב הבנתי שליפול הוא בלתי נמנע ויש ללמוד מן הנפילות. אני לעולם איני מביט אחורה: מה שחשוב לי הם הדברים שיש לי היום בראש לעתיד. אנחנו בונים בית ויש את דעת הבעל ואת דעת האישה, שפשוט אינן מתיישבות. וזה לא שאתה שלמה: אינך יכול לחתוך את התינוק לשניים. עליך להקשיב לעמדות שניהם, ואולי הפתרון הסופי הוא משהו שלא זה, לא זו ולא אתה דמיינתם. שם נכנס הדמיון: לשבור תבניות, לא לחזור, לחפש צורה חדשה.

היצירה כבן

ג’ימי: קראתי את ביטויך: כל אחת מיצירותיך היא בן. האם זה מייצר לך משקל נוסף?

קרלוס: האדריכל עושה את היצירה, וברגע שסיימת אותה, היא חדלה להיות שלך. מוזיאון זה, כשפבלו יחתוך את הסרט, כבר לא יהיה של פבלו: הוא יהיה של האנשים שיבואו, ויבקרו אותו, וישנו אותו, ויעצבו אותו מחדש. פבלו רוצה שבניין זה יחזיק חמשת אלפים שנה; אני חושב שהוא יחזיק יותר. וכמו כל אב עם בנו, עליך להיות נדיב דיו כדי לתת לו ללכת. נעים מאוד להחזיק את הבן הקטן, שאתה שולט בו, שאתה מלמד אותו, אך במוקדם או במאוחר הוא מפתח את כנפיו ועף בכוחות עצמו. זה מעשה של נדיבות עצומה: לתת לאותו חבל טבור להינתק ולילד לעוף בכנפיו שלו.

הוודאות היחידה

ג’ימי: אם יכולת לבחור משהו שיהפוך אותך לחופשי יותר, מה זה היה?

קרלוס: עוד זמן, עוד זמן. הזמן הוא הדבר היחיד שאיננו יכולים להחליף: הדקה שכבר חלפה בלתי ניתנת להשבה. אבל אני יודע שלא אחיה שנייה אחת יותר ממה שעליי לחיות. איננו מחליטים מתי אנחנו נולדים, ואיננו מחליטים מתי אנחנו הולכים. יש אנשים המאמינים באלוהים ויש אנשים שאינם מאמינים. הדבר היחיד שאנחנו יודעים כשאנחנו נולדים הוא שאנחנו עומדים למות. זו הוודאות היחידה שיש לנו, אז יש לקבל אותה.

ג’ימי: אתה מרגיש שלעשות יצירה הוא, במידה מסוימת, לא למות?

קרלוס: ללא ספק. ולכן דוסטויבסקי כותב, ולכן באך כותב, ולכן אנטוניוני מצלם, ולכן אצ’וגארי מקיש בשיש, ולכן אתה עורך לי את הראיון הזו. אולי בעוד זמן רב שיחה זו תיראה כך: תראה מה הם עשו ב-2021 באורוגוואי.

שיחה שהוקלטה בפונטה דל אסטה, יוני 2021. נערכה לקריאה מתוך התמלול המקורי של הסרטון.