רוברטו קנסה על המציאות, הגבולות וחברת השלג

שיחה זו עם רוברטו קנסה, קרדיולוג ילדים ואחד מששה עשר ניצולי האנדים, הוקלטה בשבועות הראשונים של המגפה. היא אינה עוסקת בפוליטיקה: היא חושפת את המצע התומך בה. המציאות המתקבלת בלא תירוץ, הגבול המופנם, החיים המספיקים לעצמם. היא מתפרסמת כדיאלוג ערוך. בשיחה שנייה של jikatuTV הוא הותיר את נוסחת שיווי המשקל שלו: “האנושי ביותר באדם הוא הבסיסי”.

דעות המרואיין הן שלו; מדור השיחות אינו מעיד על הסכמה דוקטרינלית.

התשוקה למציאות

רוברטו: אני מאמין שקבלת המציאות היא הדרך הטובה ביותר להתקדם. כך אמר דרווין: המינים המסתגלים הם השורדים; אלה שאינם מסתגלים נעלמים. יש לי תשוקה גדולה למציאות. אני אוהב את המציאות. לא מפריע לי שהמציאות אינה טובה, כמו עניין המגפה. אני חושב שאתגעגע למגפה, כי היא אילצה אותי לתכנת את עצמי מחדש בדרך שונה לחלוטין. ללכת לחפש את המציאות באותו רגע, כדי למצוא אותה ולהסתגל. ואני אוהב את המשפט של אסוסנה: “החיים שינו אותנו לחלוטין, אך הם הטובים ביותר, כי הם אלה שנפלו בחלקנו”.

הגבולות מצויים בפנים

ג’ימי: אתה אומר שאינך מופת לדבר. למה אתה אומר זאת?

רוברטו: כי לכל אחד יש האפשרויות שלו. הייתי בר-מזל באפשרויות שהעניקו לי החיים; הדברים שעשיתי, עשיתי אותם משום שהאפשרויות ניתנו לי. אינני יכול להיות מופת לאדם בכיסא גלגלים או לאדם החי בעוני מרוד. עשיתי את מה שהיה עליי לעשות עם מה שהיה לי. כל אחד צריך להיות מופת לעצמו בדברים שעליו להשיג. אבל אני אוהב לאמץ את הגבולות. משעשע אותי הסחרור שהגבולות יהיו בחוץ, כי אני מאמין שגבולות רבים מצויים בתוכנו עצמנו. כשיצאתי לצעוד בהר, הגבול היה להגיע, וליהנות מן ההתקדמות. עם המכונות הנשמה, מה היה הגבול? להגיע למכונת הנשמה.

ג’ימי: אני חייב לך ביקורת: אני מהנדס, ולא הרגשתי שזמנך עם מכונות ההנשמה הושקע היטב. זו מכונה מורכבת, מתוחכמת.

רוברטו: מעולם לא חשבתי לבנות בעצמי את מכונות ההנשמה. תמיד חשבתי לאסוף את האנשים שיבנו אותן. מה שלא רציתי הוא שהמגפה תתפרץ ואני לא אעשה דבר.

האם הנגיף הוא חיים?

ג’ימי: בקטע מספרך אתה אומר שאיננו רוצים להפוך לאל-אורגניים. וכעת יש לנו נגיף שהוא מידע גנטי: בתוכנו הוא יכול להתרבות, מחוצה לנו הוא משהו ביניים בין החיים לאל-אורגני. ומשהו כזה מכרֵיע על ברכיה את האנושות כולה.

רוברטו: לא: הנגיף הוא חיים. הנגיף הוא חיים בתוך האנשים, כשם שאנחנו לא יכולנו להיות חיים בהר, כי האל-אורגני היה בחוץ. מה אתה יודע אם לנגיף אין סבים, נכדים ואבות? מה אתה יודע מה מרגיש נגיף? באיזו סמכות אתה מדבר על כך?

ג’ימי: אולי לפי ההגדרה: בכוחות עצמו הוא אינו יכול להתרבות. הוא תלוי באורגניזם.

רוברטו: אלה חוקים שאנחנו קבענו. אלה מערכות חיות הדרות יחד. ברגע שקיים ארגון ומבנה, אני מאמין שיש חיים, כי ההבדל בין האורגני לאל-אורגני הוא שלאורגני יש אחוז מסוים המודרך בידי כוח עליון בלתי ידוע. ובסופו של דבר, המחלה היא בריאותם של החיידקים ושל הרופאים: בזכותם הם חיים.

חברת השלג

ג’ימי: אחרי כמעט חמישים שנות חיים נוספות, האם משהו בחברת המישור התגלה לך כקשה יותר מחברת השלג?

רוברטו: כן. אחי עבר תאונה קשה מאוד והיה בתרדמת, ולמדתי שעצוב הרבה יותר ממה שקורה לך הוא מה שקורה ליקיריך. זה היה נורא. סיסמת ההר הייתה: אולי מחר, וכל עוד יש חיים יש תקווה. היינו מעוטי שאיפות. זה אותו דבר עם המגפה הזו: עלינו להנמיך את השאיפות. לא ייתכן שאם אינך יכול להחליף את המכונית, לא תישן. זה העניק לנו אמבט של ענווה, של האנשה. היינו חומריים מאוד, ואין לי ספק שהחומרנות מפגינה אותך: היא נוטלת ממך את הרוחניות. להילחם בחומרנות היא מלחמה שיש לי ושאני אוהב לנהל.

ג’ימי: אתה אומר שאתגר החיים אינו למות: הוא לחיות היטב.

רוברטו: להרגיש מאושר. והאושר טמון בהפיכת האחרים למאושרים. האושר אינו בתוכך.

ג’ימי: כשקראתי את הספר, נומה טורקטי הכה בי חזק. ראיתי אותו כאחד הלוחמים הגדולים. ספר לי עליו.

רוברטו: הוא אהב את האחרים יותר מאת עצמו. הוא דחה את עצמו. הוא שקל שישים קילו והיה צריך לצאת מהר, לא יכול היה לחכות: אחרת, איך תסביר שיצא לצעוד למחרת בנעלי מוקסין. אני לא נדיב כמו נומה, ללא ספק.

את המזל מאמנים

ג’ימי: ראיינתי לאחרונה את דייגו אגירה והוא משתמש הרבה במשפט: את המזל מאמנים. אתם עברתם נסיבות שבהן כל נקע, כל נפילה, ונשארתם בדרך. ובכל זאת לא קרה לכם. איך אתה רואה את המזל?

רוברטו: בקורדיליירה הקלנו על עצמנו מאוד. היה לי שלדת מרכב לשמונים קילו ושקלתי חמישים: היה קשה מאוד שאעשה נקע במשקל שלושים אחוז פחות. זה היה להפוך בעיה ליתרון. ואני נזכר בשחקן בייסבול שעשה שמונה הום-ראנים ביום אחד. שאלו אותו: איזה מזל יש לך. והוא אמר: “ככל שאני מתאמן יותר, יש לי יותר מזל”.

פתאום אנחנו נפגשים שוב

רוברטו: אני במפולת למדתי שהמוות אינו כה נורא. גססתי ואמרתי: זה למות? וזה לימד אותי לקבל את מות האחרים, של החולים שמתים לי. הם הולכים למות; טוב, לפחות גנבנו לו כמה.

ג’ימי: אינני יודע אם זה משום שמתבגרים, אבל יש לי קצת סקרנות כלפי המוות, לדעת איך זה. איזו אכזבה שהכל נגמר, לא?

רוברטו: כל מה שנגמר הוא אכזבה. אבל פתאום זה לא נגמר. פתאום אנחנו נפגשים שוב.

הוקלטה באל סוספירו, לאבייחה, בשבועות הראשונים של המגפה. נערכה לקריאה מתוך התמלול המקורי של הסרטון.